ביום ראשון שלמחרת, הגיע מכתב סגול.
לנה פתחה אותו בידיים רועדות – בן-זוגה, שבקושי הכירה, נהרג בצפון. הם נפרדו שנה לפני, אבל עדיין הייתה רשומה כאשתו.
"לא ידעתי שאני עדיין חשובה לו על הנייר," היא אמרה ליעל בעיניים יבשות.
נטע לא שאלה כלום – רק חיבקה אותה חזק.

אבל הדירה לא עצרה.
הלקוחות המשיכו להגיע.
המלחמה המשיכה להתקדם דרומה.
והשקט הפנימי של כולן – החל להתערער.

רועי הגיע שוב. הפעם עם פרח. קטן, סגול.
"חשבתי עליכן," הוא אמר.
הוא ביקש לקבל עיסוי, אבל הפעם עם לנה.
היא הסכימה, אבל כשנכנסו לחדר – לא נגעה בו.

"אני לא מסוגלת," אמרה. "אני יכולה להקשיב, אני יכולה להיות – אבל לגעת עכשיו… זה יכאב לי יותר מדי."

רועי התקרב, התיישב מולה.
"גם לי כואב," אמר בשקט.
וללא מילים מיותרות – הם פשוט ישבו. זמן רב. לא כלקוח ומעניקה. לא כחייל ונערת ליווי.
אלא שני אנשים שבורים – שמצאו מקלט אחד בשנייה.

בסוף אותו ערב, יעל הציעה להן רעיון:
"כשכל זה ייגמר – נפתח קליניקה אמיתית. נעסוק בריפוי. לא בגוף כמו עיסוי אירוטי אלא – בלב."

נטע חייכה לראשונה מזה ימים.
לנה הנהנה.
ורועי אמר: "אם תעשו את זה – אני אבוא. לא בשביל העיסוי. בשביל השקט."