ליאור גר בתל אביב, אבל תמיד הייתה לו חולשה לצפון. משהו בנופים הירוקים, האוויר הצלול, והנשים היפות שמסתובבות שם בטבעיות ממכרת – העביר בו צמרמורת מסוג אחר.
בפורום דיסקרטי, תחת נושא בשם “פנטזיות מהצפון – רק למבינים”, הוא ראה את ההודעה עליה:
“אפרת. 29. ג'ינג'ית, ריח ים על העור וראש של עיסוי אירוטי. זמינה רק למפגשים איכותיים. לא לילדים.”
ליאור לא היסס. שלח הודעה.
התגובה הגיעה מהר:
“אני בנווה שאנן. דירה דיסקרטית. תגיע בזמן. תבוא נקי – ותעזוב שקט.”
הוא עלה לקומה שנייה בבניין שקט, שם דלת בצבע שחור חיכתה לו פתוחה למחצה. הוא דפק קלות ונכנס.
אפרת עמדה שם.
שיער ג'ינג'י גולש כמו נהר נחושת, עיניים ירוקות עם מבט שלא משאיר מקום להתחמקויות, גוף של בלרינה עם מגע של אישה שיודעת בדיוק מה היא עושה.
“שלום, ליאור,” היא אמרה.
“לא אמרתי לך את השם שלי,” הוא השיב, מעט מופתע.
“אתה לא הראשון שמתפתה לחלום,” היא חייכה חיוך קטן, “אבל אל תדאג – אני זוכרת את כולם.”
הדירה הייתה מושקעת – נרות ריחניים, שטיחים רכים, מוזיקת לאונג' מרגיעה. אפרת לקחה אותו ביד והובילה לחדר המרכזי – מואר באור אדמדם, מראה ענקית על הקיר, ומיטה רחבה עם סדינים לבנים מתוחים למשעי.
“פה אני לא מוכרת זמן,” היא לחשה. “פה אני יוצרת זיכרונות.”
היא התקרבה אליו, לאט. הורידה לו את החולצה, העבירה אצבעות צמודות לעורו, ואז נשפה קלות על צווארו.
היא עצמה עיניים. "תגיד לי מה הפנטזיה שלך. אני יודעת להיכנס אליה טוב יותר ממך."
והיא באמת ידעה.
היא שלטה בקצב. רגעים של עדינות מוחלטת, ליטוף בקצות האצבעות, מלווה בלחישות מטריפות. ואז רגעים של עוצמה, של דומיננטיות חושנית, כשהיא מעליו, מביטה בו מלמעלה, גופה נע בגלים מחושבים.
“אני לא עוד נערת ליווי,” היא אמרה. “אני סצנה שלמה. ואתה רק התחלת לקרוא.”
היא לקחה אותו לסיפור – של מורה ומורה, של נהגת מונית שמפתה את הלקוח, של שיחת וידאו שהופכת למציאות. כל פרק – עולם אחר.
הזמן נעצר. הגוף שלו כבר לא ידע מה אמיתי ומה דמיון. הוא רק הרגיש. והתמסר.
כשהשמש כבר זרחה, היא הביאה לו כוס קפה, עירומה, עטופה בסדין.
“אתה יכול לחזור – אבל זה לעולם לא יהיה אותו דבר.”
הוא הביט בה. ידע שהיא צודקת.
בדרך חזרה לתל אביב, ליאור פתח את הטלפון – אבל הפרופיל שלה נמחק. כאילו לא הייתה.
אבל הוא ירגיש אותה – כל פעם שיסגור עיניים.