היא הייתה רגילה למבט הזה. שילוב של סקרנות, כמיהה, ורעב שאף פעם לא יודע שובע. תל אביב בערה מאחוריה – כמו תמיד – אבל הפעם משהו היה שונה. אולי זה היה המבט הצרפתי שלו, אולי הריח של הגשם הראשון על האספלט החם.

שמו היה תיאו. הוא הגיע לתל אביב לרגל עסקה עסקית, אבל מצא את עצמו שוהה יותר מדי בלילות – במלונות יוקרה, בברים קטנים עם מוזיקה חיה, ובחדרים עם נשים זרות. היא הייתה אחת מהן. אבל לא כמו האחרות.

נועה לא הייתה זרה לתשוקה. היא ידעה איך לקרוא גבר עוד לפני שאמר מילה. היא ידעה לגעת בלי לגעת, להדליק אש רק בעזרת מבט. אבל עם תיאו, זו לא הייתה רק עבודה. זה היה משחק. מסוכן. מענג.

בפעם הראשונה שראתה אותו, הוא ישב בבר הקטן ברחוב לילינבלום, לבוש פשוט – חולצה לבנה פתוחה קצת יותר מדי, עיניים אפורות-ירוקות שחיפשו משהו שהיא לא ידעה להגדיר.
כשהתקרבה, הוא הביט בה כאילו כבר חיכה לה.
"Bonsoir," לחש, כאילו הם לבדם בעולם.

באותו לילה, היא לא חזרה הביתה.
הם רקדו בעירום לצלילי שנסון ישן שעלה מהפטיפון שבפינת הסוויטה. נשימותיהם התאימו לקצב התקליט, והגוף שלה – שהכיר כל תנועה מקצועית – הגיב פתאום מתוך רגש, לא רק תרגול.

הם נפגשו שוב. ועוד פעם. כל ערב, כמעט בטקס.
ידיו חקרו אותה כמו מפה של עיר זרה, לשונו דיברה בשפה שהיא לא הבינה – אבל הרגישה עד הסוף. הוא ביקש ממנה שתפסיק "לשחק תפקיד", והיא, לראשונה מזה שנים, לא ידעה מה לעשות.

באחד הלילות, באמצע סשן מסעיר על המרפסת של קומה 15 באותה דירה דיסקרטית בתל אביב , תל אביב נפרשה סביבם – והם נשמעו כאילו העיר כולה נאנחת יחד איתם.

"מה אני בשבילך?" היא שאלה, בשקט, כששכבו יחד על מצעים רכים, עורה עדיין רוטט מהלילה שחלף.
"את," הוא ענה, "הסיבה שאני רוצה להישאר עוד לילה אחד, ועוד אחד."
והיא שתקה. כי ידעה שהלילות האלה – כמה שיהיו מלאים באהבה – לעולם לא יהיו בבעלותה.

ביום שבו תיאו חזר לצרפת, הוא השאיר לה מכתב קצר:
"היו אלה הלילות הכי אמיתיים שלי. לא כי שילמתי עליהם – אלא כי את לא נתת לי לשכוח איך מרגישה תשוקה אמיתית. – תיאו."

נועה נגעה בשפתיים שלה, כאילו זכרה את הטעם של הנשיקות שלו.
הלילה ירד, והיא חזרה לעבודה – אבל משהו בה כבר לא היה אותו הדבר.