אחר צהריים אחד באוגוסט היה חם ודביק במיוחד, כזה שמכניס את הגוף למין אי־שקט. אחרי שניסיתי להתקרר בבית והבנתי שזה לא באמת עוזר, החלטתי לצאת למקום היחיד שבו האוויר תמיד מרגיש כמו הצלה: הקניון.קניון שהיה קרוב מאוד לדירה דיסקרטית .
לבשתי שמלה קלילה וסנדלים, ונסעתי. החניון היה מלא, אבל בסוף מצאתי פינה שקטה בקומה התחתונה. למעלה בקניון הסתובבתי בלי מטרה, עברתי בין חלונות ראווה, נכנסתי לחנות ספרים וקניתי ספר חדש. שעה של מזגן ושקט, והעולם פתאום נראה נסבל יותר.
בפינת האוכל , בזמן שחיכיתי לאוכל, שמתי לב לגבר שיושב מולי ומביט בי קצת יותר מהרגיל. כשהמבט שלנו נפגש, חייכתי. הוא החזיר חיוך, נבוך אבל נעים. זה היה רגע קטן, אבל הוא השאיר אחריו סוג של זרם חשמלי מתחת לעור.
כשכבר התחיל להחשיך ירדתי בחזרה לחניון. בתוך הרכב היה עדיין חמים, והבדידות של המקום גרמה לרגע להרגיש ארוך יותר. נשארתי לשבת, כמו מי שמתלבטת אם לצאת עכשיו או לחכות עוד קצת.
ואז נשמעה נקישה קלה על החלון האחורי.
הסתובבתי בבהלה, אבל זה היה אותו גבר מפינת האוכל. עמד שם עם מבט שובב וחיוך שלא משאיר הרבה מקום לספק. הוא ניגש לדלת הנוסע ושאל, כמעט בלחישה, אם אני בסדר—ואם אני צריכה “עזרה” כלשהי.
לא ידעתי אם לצחוק או לברוח. במקום זה, מתוך שילוב של סקרנות, אומץ של רגע ותחושה שהחיים קצרים מדי בשביל לחשוב יותר מדי—פתחתי לו.
החניון היה שקט, המושב צפוף, והקרבה בינינו הפכה מהר מאוד למשהו חם ומסחרר. בלי הרבה מילים, עם הרבה נשימות ומגע שמתחיל בזהירות ואז נהיה בטוח יותר, נתתי לעצמי להיסחף. זה היה קצר, חד־פעמי, ובעיקר מפתיע כמה שזה הרגיש טבעי באותו רגע.
כשהוא גמר הוא התיישר, סידר את עצמו, ונראה כמעט מנומס מדי ביחס למה שקרה. הוא נשק לי על הלחי, אמר תודה בשקט, והשאיר לי כרטיס ביקור “למקרה שארצה שוב”. ואז יצא, סגר את הדלת, ונעלם בין המכוניות כאילו היה רק רגע של דמיון.
ישבתי שם עוד דקה, מנסה להחזיר נשימה, קצת בהלם וקצת מחייכת לעצמי.
כשיצאתי מהחניון ושילמתי בשער, השומר הסתכל עליי וחייך חיוך יודע־דבר. הוא זרק משפט קצר על “זמנים טובים” והצביע בניד ראש לכיוון מסכים מאחוריו. רק אז הבנתי שיש מצלמה בדיוק באזור שבו חניתי.
צחקתי לעצמי, נופפתי לו בחצי חיוך, ונסעתי הביתה עם תחושה של סוד קטן שמחמם מבפנים.
ובסוף? את כרטיס הביקור זרקתי. היה משהו יפה בזה שזה נשאר הרפתקה של זר—רגע אחד, פעם אחת, בלי המשך.