שירי לימדה פיזיקה כבר יותר מעשור. לא בתיכון, לא עם בני נוער רועשים — אלא בקורסי ערב למבוגרים, במסגרת להנדסאים וגם עבדה כאחת מאותן נערות ליווי. היא אהבה את הסדר, את הנוסחאות, את העקרונות שמסבירים איך העולם עובד.

היא לא ציפתה להפתעות. בטח לא בגיל 40, אחרי גירושים שקטים וילדה אחת בת 7. היא באה ללמד, לא להתרגש.

ואז הגיע יואב.

לא צעיר מדי — 35, אולי 36. גבוה, שקט, עם עיניים חכמות וסבלנות של מי שכבר עבר דבר או שניים בחיים. הוא לא בלט מיד, אבל משהו בו היה אחר: אופן ההקשבה, הריכוז, הדרך שבה שאל שאלות.

הוא לא היה מהמצטיינים, אבל היה חד. כששאל, זה לא היה רק על פתרון – אלא על העיקרון. הוא רצה להבין באמת.

ובשיעור על "חוק הכבידה", כששירי הסבירה איך שני גופים משפיעים זה על זה גם ממרחק — הוא חייך פתאום ואמר:
"זה נשמע מאוד רומנטי, לא?"
הכיתה צחקה. שירי צחקה גם, אבל היא הרגישה את זה — את הניצוץ.

מאותו יום, היה ברור שהדינמיקה ביניהם משתנה. הוא נשאר אחרי שיעורים לשאול עוד. היא הסבירה, אבל גם שאלה בחזרה. לאט־לאט, השיחות גלשו החוצה מהפיזיקה – לספרים, סרטים, משפחות, טעויות.

שבוע אחרי, בסוף שיעור גשום במיוחד, יואב הציע לה טרמפ. היא הססה, אבל עלתה.

המכונית הייתה חמימה, שקטה, עם מוזיקה ישנה שהתנגנה ברקע – ופתאום זה הרגיש… טבעי. כאילו משהו מתמגנט שם, בלי צורך להסביר.

הוא עצר מתחת לבית שלה, אבל לא זז. רק הביט בה.

"תגידי," הוא שאל, "את יודעת להסביר גם משיכה שאין לה נוסחה מדויקת?"

היא צחקה. התלבטה. ואז נשקה לו – נשיקה קצרה, רכה, שהשאירה חשמל באוויר.

הם לא קראו לזה "קשר". הם לא סיפרו לאף אחד. אבל מאז, בכל ערב שני, יואב היה נשאר. לפעמים רק לקפה. לפעמים ליותר.

הם לא תיאמו, לא קבעו. פשוט ידעו.

היא הרגישה חיה. כאילו חזרה לעצמה שנשכחה. הגוף שלה, הלב שלה – הכל התעורר.

אבל בפנים, היא ידעה שזה מסובך. היא הייתה המרצה שלו. גם אם הוא בוגר, גם אם הם שניהם מבינים את הגבולות – העולם מסביב אולי לא יקבל את זה.

ואז, באמצע הסמסטר, קרה הבלתי נמנע.

סטודנט אחר ראה אותם יחד יוצאים מהקפה שליד המכללה. לא משהו אינטימי במיוחד – אבל מספיק.

יומיים אחר כך, שיחת טלפון מהרכזת. "צריך לדבר."
ושוב – מבטים עקיפים, משפטים זהירים, אבל המסר ברור: "שמרי מרחק. זה עלול לעלות ביוקר."

היא נפגשה עם יואב בפארק ההוא ליד הים. שניהם ידעו שזה מגיע.

"אני צריכה לעצור את זה. לפחות עד שהקורס נגמר," היא אמרה בקול רך.

הוא לא שפט. רק הסתכל עליה כמו בפעם הראשונה.
"את חושבת שזה זמני?"

היא הנהנה. שקר לבן. אולי לא זמני בכלל.

אבל היא פחדה.

בשיעור הבא, יואב הגיע, התיישב מאחור, לא שאל דבר. היא הרצתה על שדות אלקטרומגנטיים — כל מילה מדויקת, כל תרגיל במקום. אבל בפנים, הכול בער.

כי אם יש משהו שפיזיקה לא מלמדת, זה איך להתמודד עם משיכה שאי אפשר למדוד — רק להרגיש.