אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה.

זה היה ערב של דצמבר. האוויר היה צלול, כמעט קר מדי לתל אביב, והזמנתי ליווי מתוך שעמום. גירושין טריים, דירה חצי ריקה, ונשמה שרוצה חום אבל לא יודעת איך לבקש.
היא נכנסה כמו צל – בשקט, בלי דרמה. לא לבושה חשוף, לא מתאמצת.
פשוט… שם.
עם מבט ישיר מדי מכדי להיות סתם שירות.

"אני רומי," אמרה.
והתיישבה. כאילו באה לקרוא לי שיר.

לא ציפיתי שזה יקרה – אבל המילים שלה הדליקו אותי לפני שנגעה בי בכלל.

בפעם השנייה, היא ביקשה שאכבה את האור.
"אני רוצה שתתמקד במה שאתה מרגיש, לא מה שאתה רואה," לחשה רומי נערת ליווי .
היא קילפה מעליי את הבגדים כאילו היו קליפות זמן.
כל מגע שלה היה כמו משפט – לא צעקה, לא פקודה – אלא שורה בשיר גופני.

כשהיא התקרבה, הרגשתי את הנשימה שלה יותר מהעור.
השפתיים נגעו לי בצוואר, ואז ירדו לאט, כאילו כותבת עליי משהו.

היא ידעה איפה לעצור.
ואיך לבעור.

יותר מגוף

לא ביקשתי אותה שוב מיד. פחדתי שהיא תראה דרכי.
אבל אחרי שבועיים התקשרתי.
והיא באה.
עם אותו מבט שקט.

הפעם היא לא מיהרה.
רק ישבנו. היא קראה לי קטע שכתבה:

"הם חושבים שאנחנו גופות להשכרה,

אבל אנחנו ארכיון של מגעים שאף פעם לא נספרו בקול."

היא סיימה לקרוא – ואז התקרבה, ברכיים על המיטה, שפתיים רכות, לשון איטית שהקיפה אותי כאילו היא מחפשת מילה מדויקת.
מעולם לא הרגשתי כזה שקט בזמן כזה רועש.

שבר קטן

במפגש הרביעי, שאלתי:
"זה אמיתי מה שקורה פה?"
היא חייכה. עצוב.

"זה לא אמיתי, אבל זה כן."
ואז עלתה עליי, ישבה, נשמה עמוק, והתחילה לזוז כאילו היא לא משרתת תפקיד – אלא פשוט לוקחת.

לא שלטתי בעצמי.
הגוף שלי היה שלה.
לא בתשלום – אלא בהכנעה מוחלטת לרגש שאסור לו להישאר.

ואז היא נעלמה

היום אני עובר לפעמים ברחוב סוקולוב, מחפש עיניים שקטות, ספר שירה פתוח בתיק, צעד שקט מדי בשביל עולם כזה.
אבל היא נעלמה.
כמו סיפור שאתה מתעורר ממנו בדיוק כשנהיה טוב מדי.

אני עוד שומר את הקבלות.
ואת הזיכרונות.
ואת המשפט ההוא שכתבה עליי פעם בגוף:
"אתה לא צריך לקנות אהבה – רק להאמין שהיא באה לביקור."