בין אזעקות שורקות לבין שקטים מתוחים שמבשרים את הבאות, בלב תל אביב הרועדת, פעלה דירה דיסקרטית ברחוב צדדי. בדירה הזו עבדו שלוש נשים – לנה, יעל ונטע – שלוש נערות ליווי שהתמחו גם בעיסויים אירוטיים, אבל בלב ליבו של הסיפור – הן היו הרבה יותר מזה.

הן לא היו רק גופות בשירות, אלא נפשות חמות בתוך מציאות קרה, שידעו להעניק רגעים של שקט במקום שבו הכול רעד.

לנה הייתה עולה מרוסיה, בעלת קול רך, שידעה מתי לשתוק ומתי ללחוש מילה שתשקיט סערה. יעל הייתה ירושלמית לשעבר, שברחה מהעבר הדתי שלה – אבל שמרה על עיניים שראו נשמות. ונטע, צעירה מהרצליה, ברחה מאלימות בבית, ומצאה בדירה הזו סוג של משפחה.

הלקוחות השתנו, אבל בזמן מלחמה – גם הם היו שונים. לא עוד אנשי עסקים מחויטים, אלא חיילים בחופשה קצרה, עיתונאים מותשים, גברים ונשים שהפכו את העיסוי לחיבוק שבור – לאו דווקא מיני, אלא אנושי.

יום אחד, בערב שבו תל אביב הייתה תחת מתקפה כבדה, נכנס גבר צעיר לדירה. שמו היה רועי, לוחם מיחידה מובחרת, שנשלח ל"יום מנוחה" מהחזית. הוא לא חייך, לא הביט לעיניים. רק ביקש "רגע של שקט. של מגע בלי מילים."

לנה קיבלה אותו. במקום המגע הרגיל, היא הובילה אותו לשכב על הבטן והניחה עליו מגבת חמה. "פה אתה לא חייל," לחשה. "פה אתה רק אתה."
היא התחילה לעסות אותו, לאט, באצבעות עדינות, עד שהחלו הדמעות לזלוג. לא מהכאב הפיזי – אלא מהלב.

באותו ערב, כשהאזעקה נשמעה שוב, הן ירדו כולן יחד למקלט. גם רועי. הם ישבו שם בשקט, חמישה אנשים זרים, מחוברים בסוג של אינטימיות שאינה תלויה בגוף – אלא באמת.

והיה רגע אחד, שבו יעל פתחה רדיו קטן. שיר ישן של שלמה ארצי התנגן. הם הקשיבו.
המלחמה המשיכה בחוץ.
אבל בפנים, בתוך המקלט – היה רגע נדיר של אנושיות.