עברו שלושה שבועות מאז שלירון עזבה את הדירה הדיסקרטית. היא עברה לגור עם אלון בדירתו הקטנה בפלורנטין – דירה של רווק שלא תכנן לארח אהבה, אבל פתאום כל פינה בה הריחה ממנה.

לילה אחד, אחרי ארוחת ערב שהם בישלו יחד, אלון כיבה את האור והשאיר רק מנורת רצפה קטנה שצבעה את החדר באור זהוב.

"את יודעת," הוא אמר ונעמד מאחוריה, "גם כשאני איתך כל היום, אני עדיין מתגעגע אלייך בלילה."

הוא נישק את עורפה, והיא עצמה עיניים, נמסה תחת מגעו.
"מה אתה מתגעגע?" שאלה בחיוך.
"אל איך שאת נוגעת בי כאילו את כותבת שיר בלי מילים."

היא הסתובבה אליו, שמה את כף ידה על ליבו.
"אתה מוכן להפסיק לדבר ולהתחיל להרגיש?"

הם נפלו למיטה בלהט, אבל לא מיהרו לשום מקום. כל נגיעה הייתה מבט, כל לחישה הייתה התחייבות בלי מילים. אלון ליטף את גופה כאילו היה מנגן עליה – בעדינות, בדיוק, עם עצירות שגרמו לה לרעוד.

"עצום עיניים," היא לחשה.
כשהוא עשה זאת, היא לקחה את ידו והניחה אותה על לבה החשוף. "אתה מרגיש את זה? זה שלך."

הם התמסרו זה לזו, גלים של תשוקה ורוך חלפו ביניהם. לא הייתה זו רק חדירה פיזית – זו הייתה התקרבות של שני אנשים שנפתחו, נשברו, ונבנו זה מתוך זו.

אחרי שסיימו, שניהם היו שקטים. לא שקט של ריק – אלא של מלאות.

היא נשענה על כתפו, ליטפה את חזהו ולחשה:
"אני לא חשבתי שאמצא אהבה במקום שבו מכבים רגשות. אבל איתך… אני לא רוצה להסתתר יותר."

הוא נישק את ראשה וענה:
"מאמי, אנחנו כבר לא סיפור סודי. את הסיפור שאני רוצה לכתוב כל החיים."

זה היה לילה סוער, גשם נדיר ירד על תל אביב, והרחובות נשטפו בריח של התחלה חדשה. בדירה הקטנה בפלורנטין, לירון ישבה על אדן החלון, עטופה בסדין בלבד, סיגריה דולקת בידה.

אלון עמד מאחוריה, הביט בגב החשוף שלה ובצלקת הקטנה בצד השמאלי של כתפה. הוא לא שאל עליה אף פעם. אבל עכשיו, משהו באוויר היה שונה.

"מי עשה לך את זה?" הוא שאל בשקט.

היא לא הסתובבה. רק שאפה מהסיגריה, ואז כיבתה אותה על אדן החלון.

"פעם הייתי מישהי אחרת, אלון," היא אמרה בקול רגוע מדי.
"מישהי שנתנה לאנשים לגעת בה רק כדי להרגיש שהיא קיימת."

היא הסתובבה אליו סוף-סוף, בעיניים פקוחות לרווחה – לא בוכות, אבל עמוסות בכל מה שלא נאמר.

"בגיל עשרים נכנסתי לעולם הזה. לא מתוך בחירה, לא כי רציתי לגעת – אלא כי לא רצו לגעת בי אחרת. הייתי שבורה. פחדתי מריקנות, פחדתי מהלילה."

הוא התקרב, הניח יד על הלב שלה. "אבל עכשיו?"

"עכשיו אתה נוגע בי אחרת," היא אמרה. "ואני כבר לא מפחדת מהלילה. אני רק מפחדת שיום אחד תביט בי ותראה רק את העבר שלי, לא את מי שאני איתך."

הוא אחז בפניה, הביט בעומק עיניה. "העבר שלך לא מפחיד אותי. הוא רק מוכיח לי כמה את חזקה. וכמה אני בר מזל שאת שלי."

היא שתקה רגע, ואז אמרה את המשפט שתמיד רצתה להגיד, אבל מעולם לא העזה:

"אתה הראשון שלא שילם לי כדי להרגיש קרוב – אבל זה מרגיש כמו התשלום הכי גבוה שקיבלתי בחיים."

הם שכבו יחד באותו לילה – בלי משחקים, בלי תפקידים. לא היה עיסוי, לא הייתה טכניקה. היה רק אהבה – גולמית, פגיעה, חשופה. בדיוק כמו שהם.