השעון הראה כמעט עשר בלילה כשהוא נכנס ללובי המלון הקטן ברחוב צדדי לא רחוק מדיזנגוף סנטר. שמו היה דניאל, בן 63, איש עסקים ותיק שהגיע לתל אביב מפעם לפעם. הפעם, הוא החליט לפנק את עצמו עם שירותי ליווי — לא עוד ערב לבד עם וויסקי וחדשות בטלוויזיה. הפעם הוא רצה מגע, רגש, קצת חיים.

היא הגיעה בדיוק בזמן, לבושה בשמלה שחורה צמודה, עקבים גבוהים, ותיק קטן שהחזיקה ביד אחת. קוראים לה אלה. צעירה ממנו בכמה עשורים, אבל נושאת את עצמה כמו אישה שיודעת בדיוק מי היא, ומה היא עושה כאן.

היא חייכה אליו כשהדלת נפתחה.
"ערב טוב, דניאל," אמרה בקול רך.
"ערב מצוין עכשיו," הוא ענה, מחייך בחזרה.

הם עלו יחד לגג המלון, שם חיכה שולחן קטן, שתי כוסות יין, ואורות העיר שנצנצו סביבם. תל אביב בלילה עטפה אותם כמו שמיכת פיתוי — גלי חום, ריח ים מעורב באספרסו של בית קפה שנשאר פתוח מאוחר.

אלה התקרבה אליו לאט.
"אני אוהבת גברים שיודעים בדיוק מה הם רוצים," היא לחשה.
"אני רוצה אותך. כאן. עכשיו."

היא נגעה בכתפו, מלטפת את צווארו בקצות האצבעות, והנשיקה הראשונה הייתה איטית, רכה, מחושבת. הוא הרגיש איך כל הגוף שלה נצמד אליו — חם, חושני, מפתה.

בגג המלון, כשהרוח שיחקה בשמלה שלה, וכל תל אביב כצופה אילמת מסביב, הזמן כאילו נעצר. כל ליטוף, כל אנחה, כל תנועה — הייתה כמו מוזיקה שנכתבת רק לשניים.

היא לחשה לו דברים שלא שמע שנים. הוא ענה לה במגע של גבר שלא שכח לאהוב, רק חיכה למישהי שתזכיר לו איך.

כשאלה לקחה את ידו והובילה אותו חזרה פנימה, דניאל הרגיש כאילו הוא נסחף. המעלית עצרה בקומה הרביעית, והמסדרון היה שקט, כמעט מקודש. דלת החדר נסגרה מאחוריהם, והיא נשענה עליה לרגע, מביטה בו בעיניים כהות, עמוקות, מלאות הבטחה.

היא חלצה את עקביה, נשארת יחפה, מתקרבת אליו בשקט, צעד אחר צעד.
"אתה נראה כמו מישהו שצריך שיראו אותו… באמת," לחשה, פורמת לו את הכפתור הראשון בחולצה.

ידיה היו עדינות אך בטוחות. היא חשפה את גופו לאט, כל תנועה שלה מדויקת, כמעט טקסית. כשחולצתו הוסרה לחלוטין, היא נצמדה אליו, שדיה נלחצים לחזהו, ידה נעה מטה לאורך גבו, מלטפת, מעירה בו דברים רדומים.

"אני אוהבת גברים שמבשילים יפה," היא לחשה לו לאוזן.

הוא השיב לה בנשיקה, הפעם עמוקה יותר, מלאה רעב. היא נענתה לו בהתמסרות עדינה, כאילו היא רוקדת איתו. הוא הרגיש איך גופה נענה לו — גמיש, חם, חושני, כמו מים סביב אבן.

היא הפשיטה את שמלתה בתנועה אחת, חושפת תחתונים תחרה שחורים שעמדו בניגוד מושלם לעורה הבהיר. הוא הביט בה לרגע, שותק, ואז ניגש אליה לאט, עיניו לא מרפות ממנה, מניח את ידיו על מותניה, גולש באצבעותיו לאורך ירכיה.

"אני לא ממהרת," היא אמרה, "אבל אני יודעת בדיוק מה אני רוצה ממך הלילה."

הם נפלו יחד למיטה. נשימות התערבבו. גוף בגוף. כל נגיעה שלו כאילו בוחנת מחדש את גבולות ההנאה שלה — והיא פתחה בפניו את עצמה, בשקט, באנחות רכות, בגב קמור, בשפתיים לוהטות.

הוא לא הרגיש מבוגר. לא איתה.
הוא הרגיש חי.

היא שכבה תחתיו, מביטה בו בעיניים בוערות. דניאל החליק מעליה, מרחף עם שפתיו על הצוואר, נוגע בה כמו מי שמצא אוצר שלא חשב שעדיין קיים. הנשימות שלה הפכו מהירות, גופה נע בתשוקה שקטה, כמעט כמו מנגינה פרטית שנכתבה רק עבורו.

כשהוא נכנס אליה, התנועה הייתה חלקה, רכה, עמוקה. היא קיבלה אותו בפתיחות מפתיעה, גונחת בשקט, מחבקת אותו בירכיה, נצמדת אליו כאילו היא רוצה להיטמע בו. הוא נע בתוכה בקצב קבוע, איטי, כל תנועה שלו מדויקת — לא ממהר, לא בורח.

"אל תעצור," היא לחשה, שיניה נושכות את שפתה התחתונה.

ידיו טיילו על גופה — מהחזה שלה, רך וחמים, דרך קימורי המותניים, ועד הירך הפנימית, לוחש לה מילים שהיא כבר לא שמעה מזמן.

כשהיא התהפכה עליו ולקחה את ההובלה, דניאל שכב מתחתיה, מביט בה בתשוקה אמיתית. היא רכבה עליו באיטיות, גופה נע בגלים, שערה נופל על כתפיה. כל תנועה שלה הייתה מלאה ביטחון, הנאה, שליטה.

הוא תפס את מותניה, מוביל אותה קלות, עוזר לה להגיע עמוק יותר, מדויק יותר — והיא השמיעה קול רך, כמעט שירה, כשהשיא שלה התקרב.

"אני שם…" היא לחשה, והוא הגביר את הקצב, לאט, עוד קצת, עד ששניהם הגיעו יחד, בתנועה אחת סוערת, מחבקת, שקטה כמו סערה בלב.

ואז, שקט. נשימות כבדות.
היא נשכבה עליו, ראשה על חזהו, והוא ליטף את גבה כמו אחרונת הסימפוניות.

"תודה," היא אמרה לבסוף.
"אני זה שצריך להודות," הוא ענה בקול עמוק, עייף, מסופק.