בכפר נידח בקצה יערות אלת'יר, היה קיים מקום שאנשים לא דיברו עליו בקול רם. הם קראו לו “החדר השביעי”. שם, על פסגת גבעה מכוסה ערפל תמידי, חי אדם אחד – או אולי לא בדיוק אדם – ששמו ריחף בלחישות: קאליין.
היו שאמרו שהיה פעם רופא של הארמון המלכותי, עד שגירש אותו המלך בעצמו, מבוהל מיכולתו "לראות דרך העור". אחרים טענו שהוא נולד מתוך רעם, ילד של סערה שגופו נשא מטען של אור. מה שבטוח – לא היה אף אחד שנגע בו ונשאר כשהיה.
יום אחד, באמצע סתיו קר, הופיעה אשה זרה בכפר. שמה היה מיראל. עורה כהה ונוצץ, כאילו בלע אור ירח, עיניה ירוקות עמוקות כמו ביצת יער, והיא נשאה על גבה תיק עור כבד ומוכתם. לא דיברה הרבה. רק שאלה שאלה אחת:
“איפה החדר השביעי?”
הכפריים הביטו בה בשתיקה. אחד הילדים, אולי מתוך תמימות, הצביע לכיוון הגבעה. מיראל לא הודתה, רק החלה ללכת.
הדרך אל הגבעה לא הייתה קלה. היא נמשכה כמו מבוך – השביל נעלם וחזר, הרוח לחשה בשפות עתיקות, והעצים נדמו כמתבוננים. אבל מיראל לא עצרה. היא הכירה יערות כאלה. היא חיפשה אותו כבר שנים.
כשהגיעה לפסגה, הדלת כבר הייתה פתוחה שם מעניקים באותו עיסוי אירוטי .
קאליין עמד שם, שיערו כסוף כמו ערפל, עיניו שקועות אך בוערות באור לא מוסבר. הוא לא נראה מופתע.
“מיראל,” אמר, כאילו הכיר את שמה.
“אני צריכה שתטפל בי,” אמרה.
“את לא פצועה.”
“לא מבחוץ.”
הוא לא שאל עוד. רק פתח בפניה את הדלת לגמרי.
החדר השביעי היה פשוט. רצפת עץ כהה, נר בודד, שולחן נמוך עם קערות של שמנים וחומרים שלא נראו מהעולם הזה. ריח לבונה ומשהו נוסף – מתכתי? – מילא את האוויר. קאליין הראה לה מקום לשכב.
“אני מזהיר אותך,” אמר בקול עמוק, “הטיפול שלי לא רגיל. מה שאני רואה – לא ניתן להסתיר. ומה שאני נוגע – משתנה.”
“אני לא באתי בשביל שקר,” ענתה, עיניה לא ריצדו. “תיגע.”
הוא הניח את ידיו על גבה. לא בלחץ. מגע עדין, שקט. ואז – רעד עבר בגופה. היא הרגישה את עצמה נפתחת, שכבות נסדקות, זיכרונות נשלפים מתוכה כמו סכינים: אחיה נופל בקרב. הפעם ההיא שבגדה. השקר ששמרה. הכל. היא רצתה לצעוק, אבל ידיו הרגיעו את הסערה.
“את נושאת קללה,” לחש. “אבל היא לא נולדה בך. מישהו הטיל אותה.”
“אני יודעת. והבאתי אותה אליו. אליך.”
קאליין התרחק. פניו השתנו – הפכו קשים.
“את מנסה להעביר לי את הקללה?”
“לא. אני רוצה שתשבור אותה. אני לא יכולה עוד לשאת אותה לבד.”
“זה יהרוג אותי.”
“זה יהרוג את שנינו אם לא תנסה.”
שקט ארוך. רק קולות הרוח נשמעו. לבסוף הוא ניגש שוב.
“תשכבי שוב. הפעם, אל תנסי לעצור כלום.”
הוא התחיל שוב, אך כעת מגעו היה אחר. לא רק חום – אש. היא הרגישה את עצמה כמו נמסה, גלים של אנרגיה זרמו בתוכה, ובתוך הגלים – קול. דיבור. מילים עתיקות.
“עור נושא סודות, דם נושא הבטחות, לב נושא משקל…”
הוא לחש מילה, והיא צרחה. מתוך גבה פרץ אור שחור, דמות של צל שהתאבכה באוויר, ניסתה לברוח – אך הוא לכד אותה בין כפות ידיו.
“זו לא קללה רגילה,” אמר בשיניים חשוקות. “זו נשמה כלואה. מי עשה את זה?”
“המלכה. אני הייתי השומרת שלה. ראיתי יותר מדי.”
“היא קשרה אותך – בגוף שלך. נתנה לך נשמה של אויב.”
“כן. של הנביא המטורף. הוא שורף אותי כל לילה.”
“ואת הבאת את זה אליי?”
“רק אתה יכול לשחרר.”
טקס נמשך שעות. קאליין זעק. היא דיממה. הרוח בגבעה הפכה לסופה. עמוד של אור קפא באוויר. כשהשחר עלה, החדר היה שקט.
קאליין שכב על הרצפה. חי, אבל חיוור.
הצל – נעלם.
מיראל התקרבה. בפעם הראשונה – חייכה.
“עכשיו את נקייה,” אמר בקול צרוד.
“ועכשיו אתה נושא את זה?”
“לא. הפכתי את זה לאפר. זה לא יחזור.”
היא הניחה יד על לחיו.
“תודה.”
“את חייבת לי סיפור,” אמר.
“עוד נפגש.”
היא יצאה אל הערפל. גבה נקי, נשמתה חופשיה. רק צל קטן אחד ריחף מאחור – לא מסוכן. רק זיכרון.
אם תשאלו את הכפריים – הם לא יזכרו אותה.
אבל בלילות מסוימים, כשיש ערפל מעל הגבעה, אפשר לראות אור בחלון.
יש שאומרים שקאליין כבר לא לבד שם.
יש שאומרים – שהיא חזרה.