הן חיכו לאוטובוס יחד- נערות ליווי מחולון , כמו בכל ערב. לא בלילה. לא באור יום. בשעה האפורה ההיא, כשחולון לובשת צללים וריח של פחמים מהגריל ברחוב סוקולוב מתחיל לעטוף את העיר.
רומי, דניאל וסיוון – שלוש נשים, שלושה סיפורים, שלוש דרכים שהובילו כולן לאותה תחנה.
האוטובוס לקח אותן כל ערב מהשכונה השקטה לחיים שלא מדברים עליהם בקול. הן עבדו בבת ים, בתל אביב, לפעמים גם בראשון. אבל תמיד חזרו לישון בחולון. כאן הן לא היו "נערות ליווי". כאן הן היו שכנות. בנות. לפעמים אפילו בנות זוג.
רומי – השקטה
רומי בת 28, עם פנים של ילדה בת 17 ומבט של מי שכבר ראתה הכול. היא למדה גרפיקה תקשורתית, עבדה במשרד פרסום קטן, ואחרי שפיטרו אותה – התחילה "לעבוד מהצד".
הצד הפך למרכז.
"הלקוחות שלי נחמדים יותר מהמעסיקים שהיו לי," אמרה פעם בחצי חיוך.
בלילות הייתה מגיעה לדירות דיסקרטיות, לפעמים לווילות סודיות, תמיד עם ספר קטן בתיק – לרוב שירה.
"אני לא מתנתקת," אמרה. "אני רק מתבוננת. ואני רושמת הכול בראש."
דניאל – הלב הפועם
דניאל הייתה שונה. היא אהבה את זה. לפחות כך אמרה.
ג’ינג’ית, מלאה, קול רם, צחוק מתגלגל שיכול היה לשבור שקט של מעלית.
"אני לא עושה אהבה," אמרה. "אני מוכרת חוויה. זה עסק."
אבל לפעמים, באמצע נסיעה חזרה, היא הייתה שותקת. העיניים שלה היו מחפשות משהו בחלון, כאילו מישהי אחרת מסתתרת מאחורי כל הרעש.
היא גידלה לבד את אחיה הקטן. כל שקל שנכנס – נספר בקפידה. לא מתוך פחד. מתוך אחריות.
סיוון – הנעלמת
סיוון לא דיברה הרבה.
בת 22, יפה באופן שעוצר נשימה – אבל לא מנצלת את זה. לקוחות חיפשו אותה במיוחד, הסוכנות קידמה אותה כאילו הייתה פרס.
אבל היא לא הייתה שם באמת.
בנסיעות היא תמיד לבשה שחור, שמה אוזניות, וכתבה ביומן קטן.
אף אחת מהן לא ידעה בדיוק למה היא שם.
שמועות לחשו על חובות, על אקס אלים, על אמא חולה.
אף אחת לא שאלה. הן רק דאגו לה שתחזור הביתה.
רגע של חסד
בלילה אחד, כשגשם נדיר ירד על חולון, והאוטובוס בושש להגיע, הן פשוט ישבו בתחנה, שלוש נשים, עייפות, רטובות, ושתקו.
ואז סיוון שברה את השתיקה:
"אתן חושבות שזה לתמיד?"
דניאל ענתה בלי לחשוב:
"כל עוד זה עובד. כל עוד זה לא שובר אותנו."
ורומי לחשה:
"אני עוד אכתוב על זה ספר. ואולי אף אחת לא תאמין לי."
המשך החיים
רומי באמת התחילה לכתוב. דניאל עזבה הכול ועברה לעבוד במרכז לנשים. סיוון נעלמה יום אחד, ולא חזרה.
אבל בתחנה ההיא, לפעמים, רואים עדיין שלוש נשים יושבות יחד.
לפעמים זו רק דמיון של עובר אורח. לפעמים אלה באמת נשים חדשות, עם סיפור דומה.
כי קו 89 תמיד ממשיך לנסוע.
והעיר? היא ממשיכה לשתוק.