אחרי אותו לילה במקלט, משהו השתנה. הדירה כבר לא הייתה רק מקום של בריחה – היא הפכה למקלט בפני עצמו. האור הרך, המצעים הנקיים, ניחוח הלבנדר בחדרים – כל אלו הפכו לגבולות דקים בין הטירוף שבחוץ לבין השפיות שהנשים ניסו לשמר.

יעל הרגישה בזה ראשונה.
היא התחילה לשים לב לשמות, לפרטים הקטנים. מי מגיע אחרי אזעקה, מי מנסה להסתיר רעד בידיים, מי מבקש רק "שיחה קצרה לפני".
היא כתבה ביומן.
לא שמות, רק תחושות:
“חייל בן 22, סירב לגעת בי. רצה רק לחבק. פחד שאם ייגע – יתפרק.”
“גבר בן 60, איבד את אשתו שבוע שעבר – רק רצה מגע אנושי, בלי אשמה.”

לנה החלה לעסות בלי מוזיקה. היא רצתה לשמוע את הנשימות. להקשיב למה שמילים לא אמרו. היא הבינה שהעבודה שלה הפכה לטיפול – והיא לא רצתה יותר לשקר לעצמה.

נטע, דווקא, שקעה פנימה. פחות דיברה. החיוך המזויף נשאר, אבל המבט שלה – התרכך. היא התחילה להכין תה ללקוחות. לשאול אם הם אכלו. היא אמרה לעצמה: "אם אני כבר נוגעת – לפחות שהלב שלי יהיה שם."

ביום חמישי בערב, בדיוק לפני שבת, רועי חזר.
הוא לא קבע תור, רק הופיע. עם מדים, עיניים עייפות – ויד אחת חבושה.

הפעם יעל פתחה לו את הדלת.
היא לא שאלה למה הוא בא. היא רק אמרה: "נשאר מקום. אבל אתה לא צריך לשלם. רק תשתה משהו."

רועי ישב, לראשונה בלי לשמור מרחק. הוא סיפר: על חבר שנהרג. על תחושת האשמה. על הלילות שבהם הוא מתעורר מחלומות שלא מסתיימים.

והן הקשיבו. כולן.