היא פגשה אותו בסדנת כתיבה בנווה צדק. קוראים לו תומר, בן עשרים ושמונה, עיניים שקטות, קול בטוח. הוא הקריא קטע אישי על בדידות, והיא הרגישה שהוא כתב משהו שהיא ניסתה לומר לעצמה שנים.

הם התחילו לדבר אחרי המפגש השלישי. קפה, סיגריה, הליכה עד התחנה. הוא היה זהיר, לא לוחץ. והיא, מאיה, עשרים וחמש, כבר מזמן הרגישה שהיא נמשכת לקצה — לא מבחינה רומנטית, אלא מבחינה רגשית. סקרנית לגבי שליטה. גבולות. כאב שהוא לא סתם כאב.

"את בקטע של סאדו ?" היא שאלה אותו ערב אחד, כשישבו אצלו בדירה.

הוא לא ענה מיד. רק הביט בה ואז אמר: "תלוי מי שולט."

היא חייכה. "אני."

כך התחיל הסיפור שלהם. בלי תחפושות, בלי מבטים דרמטיים. רק שני אנשים שחוקרים עולם שבו מילים כמו "כוח" ו"כניעה" לא בהכרח אומרות מה שנדמה.

הם קבעו כללים — לא מתוך משחק, אלא מתוך כבוד. מילה בטוחה. גבולות. דיבור אחרי כל מפגש. לא היה שם מין בהכרח, לפעמים רק קשר עין, לפעמים רק חבלים, או משימות קטנות שנתנה לו.

כשהיא קשרה אותו בפעם הראשונה, ידה רעדה. לא מפחד, אלא מתוך הבנה שהיא מחזיקה משהו שביר. הוא שכב בשקט, נשם לאט, והיא ישבה לידו, הניחה יד על ליבו. "אם זה יותר מדי – תגיד."
"אני סומך עלייך," ענה.

המשחקים שלהם לא היו בשביל סיפוק מיידי. הם היו בשביל לגעת במשהו שהם לא מצאו בשום מקום אחר. כשהיא דיברה אליו בקול שקט ותקיף, כשהוא השפיל מבט, היא הרגישה נוכחת. לא חלשה, לא קטנה – חזקה. ולפעמים, דווקא מהמקום הזה, היא הרשתה לעצמה להיות פגיעה מולו.

הם לא קראו לזה זוגיות. לא מיהרו להדביק שמות. זה היה מרחב משותף, אינטימי, מלא הסכמה, שבו יכלו להפסיק להעמיד פנים.

בערב חורפי אחד, אחרי סשן קצר שבו הוא כרע לפניה בלי מילים, היא אמרה:
"אני לא יודעת אם אני באמת דום. אולי אני פשוט מישהי שצריכה שליטה כי פעם לא הייתה לה."

הוא הביט בה ואמר: "ואני אולי סאב כי רק ככה אני מרגיש שמישהו באמת רואה אותי."

הם צחקו. נשארו על הרצפה, צמודים, בשקט.

זה לא היה סיפור אהבה קלאסי. אבל זה היה סיפור אמיתי, שלהם. מקום בטוח לשני צעירים שמצאו שקט איפה שאחרים מוצאים כאוס.

יום רביעי, 21:48

אני יושבת מול המראה אצלו בחדר. הוא יושב על הרצפה, רגליים שלובות, גב חשוף. ביקשתי ממנו להוריד את החולצה בלי להסביר למה. הוא לא שאל.

"תסתכל על עצמך," אני אומרת. הוא מרים מבט למראה שמולו. העור שלו מלא בצמרמורת, אבל הוא שקט.

"מה אתה רואה?"
"בחור בן כמעט שלושים שלא יודע למה הוא עושה את מה שהוא עושה."
אני מחייכת. "לפחות אתה יודע מה אתה לא יודע."

אני לוקחת את הצעיף מהתיק — אדום, משי. עוטפת לו את העיניים. לא הדוק. רק נוכח.

"ועכשיו?"
"עכשיו אני מקשיב."

אני מתקרבת אליו. לא נוגעת. רק נושמת לידו. אני יודעת שהוא מרגיש כל תנועה שלי, גם בלי לראות.

"תומר," אני לוחשת, "תן לי את הגוף שלך. רק לרגע. לא את הלב. לא את הראש. רק את הגוף."

הוא מהנהן. אני לא צריכה יותר.

אני מניחה יד על העורף שלו, לחיצה קלה. הוא מתרכך. זה קסם — איך הגוף מגיב לאמון.

כמה דקות אנחנו שם — בלי מין, בלי מילים. רק מגע שהוא לא שגרתי. מגע שנועד להזכיר.

שהוא קיים.
שאני רואה אותו.
ושלי יש מקום בלי להתנצל.

**

אחר כך אנחנו שותים תה. הוא עדיין עם העיניים מכוסות.
"למה את לא מורידה לי את זה?"
"כי אולי אתה רואה יותר ככה."

הוא מחייך. אני רושמת את זה בראש. אולי בפעם הבאה אשים אותו מול מראה עם עיניים קשורות. שיראה את עצמו כמו שאני רואה אותו.

לפעמים, השליטה הכי חזקה היא לדעת לא לגעת.